החלטה בתיק ע"א 6472/10

1.        בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו דחה את תביעתו של המבקש להורות לבנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק) לקיים הסכם הלוואה מיום 30.7.2007; ולהורות לחברת חיים עמנואלוב בע"מ (להלן: משיבה 2) לקיים הסכם מכר דירה שנחתם ביום 25.7.2007 בינה לבין המבקש. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, ויחד עמו בקשה לעיכוב ביצוע, המונחת לפניי. להלן עיקרי העובדות הצריכות לעניין, כפי שתוארו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 25.7.2007 רכש המבקש מן המשיבה 2 דירה בפתח-תקווה, בפרויקט ששמו "צמרת חן בכפר גנים". בסעיף 13א להסכם שנחתם בין הצדדים הצהירה משיבה 2 כי היא שעבדה במשכנתא ראשונה את המקרקעין ואת הבניין וכל אשר ייבנה בפרויקט לטובתו של בנק הפועלים ללא הגבלה בסכום. זאת, לצורך ליווי פיננסי של עבודות הבנייה, וכבטוחה למתן ערבויות לפי חוק המכר. יוער כבר עתה, כי כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, חוזה ההתקשרות בין הצדדים איננו מזכיר אפשרות של משכנתא נוספת. התמורה בגין הדירה שרכש המבקש הועמדה על סך 1,800,000 ש"ח; ובין הצדדים.הוסכם, כי סכום של 250,000 ש"ח ישולם במעמד החתימה על החוזה; סכום של 870,000 ש"ח ישולם לא יאוחר מיום 14.8.2007; וסכום של 680,000 ש"ח ישולם לא יאוחר ממועד מסירת החזקה. אין חולק, כי למעט הסכום הראשון, לא שולם על-ידי המבקש דבר על-חשבון הדירה.

2.        במקביל לעריכתו של חוזה ההתקשרות עם משיבה 2, עמד המבקש בקשר עם הבנק על מנת לקבל הלוואה לרכישת דירה בפרויקט. במסגרת זו, עובר לחתימה על חוזה הרכישה, ביום 5.6.2007 שלח הבנק מכתב שכותרתו:"סבסוד ריבית לפרוייקט 'צמרת חן בכפר גנים'. המכתב הופנה למר חיים עמנואלוב, אחד מבעליה של משיבה 2. במכתב הוצעו עלויות סבסוד של ריבית. תוקפה של ההצעה היה עד ליום 1.7.2007. בשעות אחר הצהריים של יום 29.7.2009 שלח מר עמנואלוב פקס בכתב ידו, בו התייחס לנתונים שונים שהופיעו בהצעה שתוקפה פג זה מכבר. ביום 30.7.2007 הודיע הבנק למבקש על אישור עקרוני של בקשתו להלוואה. לפי הודעה זו, מדובר בהלוואה של מיליון ש"ח, המורכבת ממה שמכונה "גרייס חלקי" של 680,000 ש"ח בריבית של אפס אחוזים למשך תקופה של חמש שנים ובתנאים נוספים. הדבר הודע למבקש באותו יום, וחתימתו נמצאת על העמוד האחרון של ההודעה בדבר ההלוואה. בתאריך 5.8.2008 כתב מר עמנואלוב לבנק כי המבקש נכלל בתוכנית הסבסוד של הפרויקט, וכי הוא רכש שם דירה. אלא, שבסופו של יום, לא הוענקה למבקש ההלוואה האמורה, נוכח עמדת הבנק לפיה נעשתה טעות בהקלדת הנתונים, וסירובו, כתוצאה מכך, להעניק למבקש את ההלוואה בתנאים שלכאורה סוכמו.

3.        על רקע זה הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי את התביעה, כמבואר ברישא.  התביעה נדחתה. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' פלפל) כי המבקש הפר את החוזה עם משיבה 2 בכך שלא שילם את התשלום השני שלו התחייב, ומכאן, שהמשיבה 2 איננה מחויבת למלא אחר הוראותיו של הסכם המכר. בהקשר זה צוין, כי המבקש אכן ניהל מגעים שונים עם הבנק באשר לאפשרות נטילת הלוואה נוספת, אולם חוזה המכר איננו מציין אפשרות של תשלום באמצעות משכנתא, ואין לקרוא אל תוך החוזה את מה שאין בו. בית המשפט הוסיף וציין, כי "אם הכוונה היתה למשכן משכון נוסף באמצעות בנק נוסף הוא בנק המזרחי, על אחת כמה וכמה שהיה צריך להתייחס למשכנתא שנייה בחוזה, שאז הפרוצדורה הינה מורכבת יותר, וההסכמות שצריכות להיות למטרה זו, הן של צדדים נוספים שאמורים להיות מודעים לנושא, וגם להסכים לו" (עמ' 3 לפסק-הדין). עוד צוין, כי המבקש חתם על חוזה המכר עובר לסיום המגעים שניהל עם הבנק. בהמשך, דן בית המשפט גם בשאלה אם נוכח ההודעה שהועברה למבקש בדבר אישור ההלוואה, צריך היה הבנק ליתן למבקש הלוואה מסובסדת. נקבע, כי אישור הבנק ניתן מתוך הסתמכות על עובדה מוטעית, שלא הוא ייתן את הסבסוד לגבי קרן ההלוואה למשך חמש שנים אלא משיבה 2. נקבע, כי מדובר בטעות משמעותית בעובדה - להבדיל מטעות בכדאיות העסקה - מאחר ומדיניות הבנק שוללת סבסוד של הלוואות. מכאן, קבע בית המשפט, כי ניתן היה לבטל את הודעת האישור. עוד נקבע כי לאישור העקרוני היה אמור להיות המשך בדמות כריתת חוזה הלוואה וחוזה כזה לא נכרת. בית המשפט סבר, כי  את אי-החתימה על הסכם ההלוואה ניתן לראות כביטול של ההודעה על האישור העקרוני. סיכומו של דבר נקבע, כי בין המבקש לבנק לא קיים מסמך אישור עקרוני או הסכם הלוואה תקף.

4.        כאמור, המבקש ערער על פסק הדין ובמקביל, הוא מבקש לעכב את ביצועו עד להכרעה. בבקשה שלפניי הוא טוען, כי סיכויי הערעור גבוהים משום שבית משפט קמא לא דן בטענות רבות שנטענו מטעמו ומשום שהאופן בו פירש את החוזה בינו לבין משיבה 2 היה שגוי. עוד נטען, כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, תמכור המשיבה 2 בימים הקרובים את הדירה שרכש ממנה המבקש ובכך ייגרם לו נזק בלתי הפיך. המבקש מוסיף ומציין, כי הוא מעוניין לרכוש את הדירה בין אם בתנאי ההלוואה שהובטחה לו ובין אם בתנאים אחרים ולצורך כך הוא מוכן לשלם למשיבה 2 את יתרת תמורת הדירה בתוך 21 ימים ממועד מתן החלטה.

5.        בהתאם להחלטתי מיום 3.9.2010 הגישו המשיבים את תגובתם לבקשה. הבנק טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי - ככל שהוא נוגע לבנק עצמו - הינו פסק דין הצהרתי, שעיכובו הוא חסר משמעות. על רקע זה נטען, כי הבקשה הנוכחית, לפחות ביחס לבנק, הינה בקשת סרק. משיבה 2 טוענת מצידה, כי סיכויי הערעור קלושים, משום שבפסק הדין לא נפל פגם שיש בו להצדיק את התערבותו של בית משפט זה; ומשום שטענותיו של המבקש נסבו על קביעות עובדתיות שאין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן. משיבה 2 הדגישה בטיעוניה, כי בהסכם המכר שנחתם עם המבקש לא היתה כל התחייבות מצדה ואף לא התייחסות למשכנתא נוספת או לסבסודה; כי המבקש היה ער להעדר הסבסוד שעה שחתם על הסכם המכר וכי לא ניתנו לו הבטחות בעל-פה בעניין זה. מכאן, שבמועד שכלול החוזה חובתה היחידה של המשיבה 2 כלפי המבקש היתה בנייתה של הדירה בתמורה לתשלומים שנקבעו מראש ולא הועברו על-פי הסיכום. משיבה 2 סבורה כי נתונים אלה משליכים אף הם על סיכויי הערעור. משיבה 2 סבורה עוד, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה ולא לטובת המבקש. בהקשר זה נטען, כי המבקש איננו בעל זכות קניינית כלשהי בנכס וזיקתו היחידה אליו מתמצה בחוזה מכר שהופר על-ידו. חרף כך, היא זו שנושאת מזה שנתיים בנזק המימוני הנובע מכך שנבצר ממנה למכור את הדירה לאחרים. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי המבקש מחזיק בחמש דירות ורצונו לזכות בהזדמנות לרכישת דירה נוספת להשקעה אינו מצדיק עיכוב ביצוע, ובנוסף, אין מדובר בדירת מגורים שלגביה נטיית הפסיקה להיעתר לעיכוב ביצוע היא גבוהה יחסית. על כל אלה מוסיפה המבקשת, כי העתרות לבקשה לעיכוב ביצוע משמעותה החזקתה כבת ערובה בשל מחלוקת שנתגלעה בין הבנק למבקש ביחס להלוואה, שעה שהיא עצמה כלל איננה צד למחלוקת זו.

6.        בפתח הדברים ייאמר, כי לבושה הנכון של הבקשה שלפני הוא בקשה לסעד זמני בערעור, ולא בקשה לעיכוב ביצוע (והשוו: ע"א 1561/02 דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 18.3.2003) פסקה 3 לפסק דינו של השופט א' גרוניס והאסמכתאות המופיעות שם; ע"א 24/10 מלונות מור נעמה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם, 26.7.2010) פסקה 3 להחלטתו של השופט א' גרוניס). לגופו של עניין אומר, כי לא מצאתי שנסיבותיו של המקרה שלפנינו מצדיקות את מתן הסעד הזמני שנתבקש. כידוע, שני שיקולים מונחים ביסוד ההחלטה בדבר הענקת סעד זמני: מאזן הנוחות וסיכויי הערעור (ראו, למשל, ע"א 5529/10 איגוד חברת הנפט בישראל נ' הממונה על ההגבלים העסקיים (לא פורסם, 12.8.2010); ע"א 589/10 עיריית הוד השרון נ' ניר שיתופי - אגודה ארצית שיתופית להתיישבות (לא פורסם, 12.4.2010) פסקה 15 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה). לא שוכנעתי כי תנאים אלה מתקיימים בענייננו. באשר לסיכויי הערעור, הרי שעיון בהודעת הערעור שהגיש המבקש מעלה כי היא מורכבת, בעיקרו של דבר, מהשגות על קביעות עובדתיות שנכללו בפסק הדין. מבלי לטעת מסמרות בעניין זה, אציין כי כידוע, נטייתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים מעין אלה היא מצומצמת. גם שיקולים שבמאזן הנוחות אינם מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה. זיקתו היחידה של המבקש לנכס זה היא חוזה מכר שהופר על ידו. בנוסף, אין מדובר בדירת המשמשת, בעת הזו, למגורים ומשכך, ההלכות אליהן מפנה המבקש ואשר עוסקות בהענקת סעד זמני בנסיבות של פינוי מנכס מגורים אינן רלוונטיות. בנסיבות אלה, משמעות הענקת הסעד הזמני תהיה כי משיבה 2, שהיא בעלת הזכויות בנכס, תהיה מנועה מלממש את זכויותיה בו בדרך הנראית לה. לכך מצטרפת העובדה שאף אם יזכה המבקש בערעורו, הרי גם בהעדרו של סעד זמני ניתן יהיה לפצותו על הנזק שנגרם לו. גם מאזן הנוחות נוטה אפוא לחובתו של המבקש.

           נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.

           המבקש ישלם  לכל אחד מן המשיבים שכ"ט בהליך זה בסך 8,000 ש"ח.

           ניתנה היום, י"ט בתשרי התשע"א (27.9.2010).